RABINO JUDIO DE NUEVA YORK RECONOCE A JESUS DE NAZARET COMO EL MESIAS, HIJO DE DIOS. AUNQUE CRISTIANO PROTESTANTE ACEPTA A JESÚS.
תרגום לעברית מודרנית
מה שגיליתי על ישוע בגיל 70 בהיותי יהודי – סיפורו המדהים של שמואל
האם אפשר להישאר נאמן לשורשים שלך ולהאמין במה שנחשב לאסור?
שמואל בילה שנים בברוקלין כשהוא משוכנע שישוע הוא אויב עמו.
והיום, הוא יראה לנו מדוע לא נטש את אמונתו – אלא השלים אותה.
גלו את השָׁלוֹם של שמואל, סיפורו של אדם שהעז לפתוח דלת שנאמר לו לסגור לעד.
לפניכם מסע של שבעה עשורים – חזרה הביתה.
שמי שמואל, אני בן 70. בגיל הזה כבר לא מודדים את הזמן בשעות, אלא בזיכרונות.
נולדתי בתקופה שבה ברוקלין הייתה לבו של עולם שכבר איננו קיים. ילדותי הייתה שדה קרב שקט בין שני כוחות רוחניים. מצד אחד – אבי.
הוא היה התגלמות הסלע. אדם מהדור הישן, בן לשושלת של יהודים אורתודוקסים ששרדו כל מה שהמאה העשרים הטילה עליהם. עבורו, האמונה הייתה חוק ברזל – מבנה שמחזיק אותך זקוף, אך לעיתים רחוקות מאפשר לך לנשום.
ומן הצד השני – אמי. היא הייתה תעלומה יפה. הבת השישית למשפחה קתולית מסיציליה, שלמען אהבתה לאבי ומתוך שכנוע שמעולם לא הבנתי עד הסוף, התגיירה.
היא הביאה לביתנו את אש הים התיכון. אך במבטה, לעיתים, ראיתי צל של משהו שהשאירה מאחור. גדלתי בין שני שולחנות.
באחד – הקפדת השבת, הציות הקפדני, משקלם של אלפי שנות מסורת. ובשני – חמימות שנגעה כמעט באסור. חיי היו סתירה מתמדת.
במשך עשרות שנים, הפתרון שלי היה להגן על עצמי בציניות אינטלקטואלית. אמרתי לעצמי: שמואל, אל תבחר צד. בסוף היום, כשהאור יכבה לכולם, נדע מי צדק.
בינתיים – תחיה את חייך. אך הבעיה היא שכאשר מגיעים לגיל 70, מבינים שסוף היום כבר איננו רעיון מופשט, אלא מציאות שדופקת בדלת.
ברחתי מהדת דרך האמנות.
הפכתי למוזיקאי. למדתי באקדמיות הטובות ביותר במנהטן, מוקף בגאונים ובאגואים. האמנתי שההרמוניה של סימפוניה של מאהלר או המורכבות של קטע ג'אז מספיקות כדי להזין את נשמתי.
במשך ארבעים שנה, אלוהיי היה הפסנתר. הרגשתי בטוח בזהותי כיהודי חילוני. גאה בדמי, בהיסטוריה שלי, בצלקות של עמי – אך מנותק לחלוטין מהאל שלכאורה בחר בנו.
אך ככל שהשנים חלפו, המוזיקה החלה להישמע ריקה. לא מפני שאיבדה מיופייה, אלא מפני ששאלותיי נעשו גדולות מן התווים.
בסביבות גיל שישים, התחלתי להביט בידיי ולחשוב:
ניגנתי בפני אלפים, טיילתי בעולם – אך מי אני כאשר השקט חוזר לחדרי?
דווקא אז, במצב של פגיעוּת, חבר ותיק, אדם שכיבדתי מאוד, הזמין אותי להזמנה שנראתה לי אבסורדית. הוא אמר לי:
“שמואל, אנחנו קוראים את הברית החדשה, הברית החדשה – בְּרִית חֲדָשָׁה. בוא איתנו. אנחנו רוצים לשמוע מה יש לאדם עם הסיפור שלך לומר.”
צחקתי. אמרתי לו שאין היגיון שיהודי מברוקלין, בן לאורתודוקסי, יבזבז את זמנו על ספר הגויים. אבל החבר הזה לא ויתר.
הוא הביט בי בחמלה שפרקה את הגנתי ואמר:
“שמואל, ממה אתה מפחד?”
השאלה הזו רדפה אותי שבועות. ממה פחדתי? מן האמת? מן הזהות שלי?
לבסוף, מתוך סקרנות אינטלקטואלית בלבד – כך שכנעתי את עצמי – החלטתי ללכת.
נכנסתי לאותה קבוצת לימוד בציפייה למצוא טקסט מלא באיקונוגרפיה זרה, משהו שמריח מקטורת ומקתדרלות אירופאיות.
אך כאשר פתחתי את דפי בשורת מתי, קפאתי.
העמוד הראשון לא היה דוקטרינה זרה – אלא יוחסין. שמות של בני עמי: אברהם, יצחק, יעקב, דוד.
התחלתי לקרוא בלהט שלא חשתי שנים.
לא קראתי את הספר שלהם – קראתי פרק אבוד של ההיסטוריה שלנו.
פגשתי ישוע – ישועָה, כך התחלתי לקרוא לו בשמו העברי – שהלך באותן דרכי יהודה, שהתדיין עם רבנים, שציטט את התורה בסמכות שגרמה לי לרעוד.
המדהים מכול היה להבין שהברית החדשה היא, אולי, הספר היהודי ביותר שאי פעם החזקתי בידי.
איך ייתכן שלימדו אותי שזה רעל?
איך ייתכן שבמשך 70 שנה הסתירו ממני שהמשיח איננו המצאה רומית, אלא הפרח הטהור ביותר של שורש עמי?
הרגשתי כאדם שחי במערה אפלה ופתאום יוצא לאור השמש. עיניי כאבו – אך לראשונה יכולתי לראות.
אך לא הכול היה גילוי אינטלקטואלי.
הגיע רגע שבו הספר חדל לדבר אליי על היסטוריה והחל לדבר עליי.
קראתי את דברי ישוע כאשר התעמת עם הדתיים של זמנו. הוא אמר שבעיית האדם אינה במה שהוא אוכל, לא בטקסי טהרה, ולא במספר התפילות שהוא משנן.
הוא אמר: הרע יוצא מן הלב.
זה היה מכה ישירה לגאוותי. ראיתי את עצמי כאדם טוב, תרבותי, שוחר שלום.
אך בגיל 70, כשהבטתי לאחור, ראיתי את הסדקים.
ראיתי את האנוכיות בקריירה המוזיקלית שלי.
ראיתי את הגאווה שהרחיקה אותי מאבי.
ראיתי את החושך שכולנו מנסים להסתיר מאחורי חזות של הגינות.
הבנתי שהיהדות החיצונית שלי, מכובדת ככל שתהיה, לא יכלה לנקות את כתמי נשמתי.
ישוע אמר:
“באתי כדי שיהיו להם חיים – ובשפע.”
הייתי בן 70 והבנתי שמעולם לא חייתי חיים של שפע. היו לי קיום, קריירה, משפחה – אך רוחי הייתה צמאה.
הבנתי שבעיית הרע בעולם איננה בעיה של מערכות פוליטיות או חוסר השכלה.
זו בעיה של הלב האנושי.
ורק מי שברא את הלב – יש לו הכוח לרפא אותו.
באותו חדר לימוד קטן, מוקף באנשים פשוטים, כרעתי על ברכיי לראשונה מזה עשרות שנים.
לא כדי לבקש בריאות או כסף, אלא כדי לבקש שישוע – המשיח שלי – ייקח את ליבי העייף וייתן לי חיים חדשים.
אני יודע מה רבים חושבים.
אני יודע מה אבי היה אומר אילו היה כאן.
הם היו אומרים שנכנעתי, שבגדתי באבותיי, שחציתי את דלת היציאה מן העם היהודי.
אבל הקשיבו לי היטב – כי זה הדבר החשוב ביותר שלמדתי בשבעים שנות חיי:
ישוע מנצרת איננו דלת יציאה.
הוא דלת כניסה.
הוא לא הרחיק אותי מזהותי היהודית – הוא החזיר אותי אליה.
כעת אני מבין את התורה בבהירות שמעולם לא הייתה לי.
כעת אני מבין את הבטחות הנביאים לא כחלומות עתיקים, אלא כמציאות חיה.
אלוהי אברהם, יצחק ויעקב איננו עוד דמות אבן בספר היסטוריה.
הוא אל חי, שיש לי עמו קשר הדדי ואישי.
בגיל 70, רבים מתכוננים לשקט הסופי.
ואני – להפך – מרגיש שרק עכשיו אני מתחיל לשמוע את המוזיקה האמיתית.
אמונתי איננה דת של זקן מפוחד.
זו הוודאות של אדם שמצא סוף־סוף את מקור המים החיים.
רבים בעמי עדיין ממתינים למשיח, מחפשים אות בשמיים.
ואני אומר להם בכל אהבת נשמתי:
אל תביטו כל כך רחוק.
הוא כבר בא.
הוא הלך בינינו.
והוא עדיין דופק על דלת ליבו של כל בן ישראל.
אינני בוגד.
אני יהודי ששב הביתה.
אני יהודי שמצא את השלום שלו – את השָׁלוֹם.
ואם אדם בן 70, שגדל בקשיחות של ברוקלין וביהירות של מנהטן, יכול היה למצוא שלום לרגלי ישוע – כל אחד יכול.
הדלת פתוחה.
עליך רק להעז להיכנס.
Lo que descubrí de JESÚS a los 70 años siendo JUDÍO. El increíble relato de Samuel
¿Se puede ser fiel a tus raíces y creer en lo prohibido? Samuel pasó años en Brooklyn convencido de que Jesús era el enemigo de su pueblo. Pero hoy, él nos demostrará por qué no abandonó su fe, sino que la completó.
Descubran el Shalom de Samuel, la historia de un hombre que se atrevió a abrir la puerta que le ordenaron cerrar para siempre.
Con ustedes, un viaje de 7 décadas de regreso a casa. Me llamo Samuel, tengo 70 años. A esta edad, uno ya no mide el tiempo en horas, sino en recuerdos.
Nací en una época en la que Brooklyn era el corazón de un mundo que ya no existe. Mi infancia fue un campo de batalla silencioso entre dos fuerzas espirituales. Por un lado estaba mi padre.
Él era la definición de la roca. Un hombre de la vieja guardia, descendiente de una estirpe de judíos ortodoxos que sobrevivieron a todo lo que el siglo XX les lanzó. Para él, la fe era una ley de hierro, una estructura que te mantenía erguido pero que rara vez te dejaba respirar.
Por otro lado estaba mi madre. Ella era un misterio hermoso. Era la sexta hija de una familia siciliana católica que, por amor a mi padre y por una convicción que nunca terminé de entender, se convirtió al judaísmo.
Ella trajo a nuestra casa el fuego del Mediterráneo. Pero en su mirada, a veces, yo veía una sombra de algo que ella había dejado atrás. Crecí entre esas dos mesas.
En una, el rigor del Shabbat, el cumplimiento estricto, el peso de milenios de tradición. En la otra, una calidez que rozaba lo prohibido. Mi vida fue una contradicción constante.
Durante décadas, mi solución fue protegerme con una capa de cinismo intelectual. Me decía a mí mismo, Samuel, no tomes partido. Al final de la jornada, cuando la luz se apague para todos, descubriremos quién tenía la razón.
Mientras tanto, vive tu vida. Pero el problema es que, cuando llegas a los 70, te das cuenta de que el final de la jornada ya no es una idea abstracta, sino una realidad que golpea tu puerta. Escapé de la religión a través del arte.
Me convertí en músico. Estudié en las mejores academias de Manhattan, rodeado de genios y de egos. Creía que la armonía de una sinfonía de Mahler o la complejidad de una pieza de jazz eran suficientes para alimentar mi alma.
Durante 40 años, mi Dios fue el piano. Me sentía seguro en mi identidad como judío secular. Orgulloso de mi sangre, de mi historia, de las cicatrices de mi pueblo, pero totalmente desconectado del Dios que supuestamente nos eligió.
Sin embargo, a medida que los años pasaban, la música empezó a sonar, vacía. No porque perdiera su belleza, sino porque mis preguntas se volvieron más grandes que las notas. A los sesenta y tantos, empecé a mirar mis manos y a pensar.
He tocado para miles, he viajado por el mundo, pero ¿quién soy yo cuando el silencio regresa a mi habitación? Fue en ese estado de vulnerabilidad cuando un viejo amigo, un hombre al que respetaba profundamente, me hizo una invitación que me pareció absurda. Me dijo, Samuel, estamos leyendo el Nuevo Testamento, el Brit Hadasha, ven con nosotros. Queremos oír lo que un hombre con tu historia tiene que decir.
Me reí. Le dije que no tenía sentido que un judío de Brooklyn, hijo de un ortodoxo, perdiera su tiempo con el Libro de los Gentiles. Pero ese amigo no se rindió.
Me miró con una compasión que me desarmó y me dijo, Samuel, ¿a qué le tienes miedo? Esa pregunta me persiguió por semanas. ¿A qué le tenía miedo? ¿A la verdad? ¿A mi propia identidad? Finalmente, por pura curiosidad intelectual, o eso me dije a mí mismo, decidí ir. Entré a ese grupo esperando encontrar un texto lleno de iconografía extraña, algo que oliera a incienso y a catedrales europeas.
Pero cuando abrí las páginas del Evangelio de Mateo, me quedé paralizado. La primera página no era una doctrina extraña, era una genealogía, eran nombres de mi propio pueblo, Abraham, Isaac, Jacob, David. Empecé a leer con una voracidad que no había sentido en años.
No estaba leyendo el Libro de ellos, estaba leyendo el capítulo perdido de nuestra propia historia. Me encontré con un yeshúa, porque así lo empecé a llamar, por su nombre hebreo, que caminaba por las mismas calles de Judea, que discutía con los rabinos, que citaba la Torah con una autoridad que me hacía temblar. Lo más impactante fue darme cuenta de que el Nuevo Testamento es, posiblemente, el libro más judío que jamás ha caído en mis manos.
¿Cómo era posible que me hubieran enseñado que esto era veneno? ¿Cómo era posible que durante 70 años me hubieran ocultado que el Mesías no era un invento de Roma, sino la flor más pura de la raíz de mi propio pueblo? Me sentí como un hombre que ha vivido en una cueva oscura y que de repente sale a la luz del sol. Me dolían los ojos, pero por primera vez podía ver. Pero no todo fue un descubrimiento intelectual.
Hubo un momento en que el libro dejó de hablarme de historia y empezó a hablarme de mí. Leí las palabras de yeshúa cuando confrontaba a los religiosos de su época. Él decía que el problema del hombre no está en lo que come, ni en los rituales de lavado, ni en cuántas oraciones repitas de memoria.
Él decía que el mal sale del corazón. Eso fue un golpe directo a mi orgullo. Yo me consideraba un buen hombre, un hombre culto, un hombre de paz.
Pero a mis 70 años, al mirar hacia atrás, vi las grietas. Vi el egoísmo en mi carrera musical. Vi el orgullo que me alejó de mi padre.
Vi la oscuridad que todos intentamos ocultar bajo una apariencia de decencia. Entendí que mi judaísmo externo, por más que lo respetara, no podía limpiar las manchas de mi alma. Yeshua dijo, yo he venido para que tengan vida y para que la tengan en abundancia.
Yo tenía 70 años y me di cuenta de que nunca había tenido esa vida abundante. Tenía existencia, tenía carrera, tenía familia, pero mi espíritu estaba seco. Entendí que el problema del mal en el mundo no es un problema de sistemas políticos o de falta de educación.
Es un problema del corazón humano. Y entendí que sólo aquel que creó el corazón tiene el poder de sanarlo. En esa pequeña sala de estudio rodeado de gente sencilla, doblé mis rodillas por primera vez en décadas.
No para pedir por mi salud o por dinero, sino para pedir que ese Yeshua, mi Mesías, tomara mi corazón cansado y me diera una vida nueva. Sé lo que muchos piensan. Sé lo que diría mi padre si estuviera aquí.
Dirían que me he rendido, que he traicionado a mis ancestros, que he cruzado la puerta de salida del pueblo judío. Pero escúchenme bien, porque esto es lo más importante que he aprendido en siete décadas de vida. Yeshua de Nazaret no es la puerta de salida.
Él es la puerta de entrada. Él no me alejó de mi identidad judía. Me devolvió a ella.
Ahora entiendo la Torá con una claridad que nunca tuve. Ahora entiendo las promesas de los profetas no como sueños antiguos, sino como realidades presentes. El Dios de Abraham, Isaac y Jacob ya no es una figura de piedra en un libro de historia.
Es un Dios vivo que tiene una relación bidireccional conmigo. A mis 70 años, muchos se preparan para el silencio final. Yo, por el contrario, siento que apenas estoy comenzando a escuchar la verdadera música.
Mi fe no es una religión de anciano asustado. Es la convicción de un hombre que finalmente ha encontrado la fuente de agua viva. Muchos en mi pueblo siguen esperando al Mesías, buscando una señal en el cielo.
Yo les digo con todo el amor de mi alma. No miren tan lejos. Él ya vino.
Él caminó entre nosotros. Y Él sigue llamando a la puerta del corazón de cada hijo de Israel. No soy un traidor.
Soy un judío que ha vuelto a casa. Soy un judío que ha encontrado su shalom. Y si un hombre de 70 años, criado en el rigor de Brooklyn y la arrogancia de Manhattan, pudo encontrar la paz a los pies de Yeshua, cualquiera puede hacerlo.
La puerta está abierta. Solo tienes que atreverte a entrar.